בגמרא ופרש״י ואי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור פרש״י היינו שור ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור לאו כשור עכ״ל. כוונתו מבואר שבא ליישב שאמר כאן היינו שור ולא קאמר מ״ש שור כמו שאמר בכל הסוגיא ולעיל בסמוך גבי אי דאפקרינהו דלא קאמר ג״כ מ״ש היינו משום דסמיך אמאי דקאמר בסמוך מ״ש בור וכו׳ אבל בכאן פרש״י שלא הוצרך הש״ס לפרש כיון שכבר אמרו לעיל תולדה דשור כשור אבל באמת לשון רש״י תמוה מאד שהרי מ״ש לעיל תולדה דשור כשור לאו ר״פ עצמו אמרה אלא סוגיא דש״ס אמרה כן מכח קושית המקשה בכ״א מ״ש דכיון שראה דתולדות הקרן כוונתן להזיק כמו האב ותולדות השן יש הנאה להזיקן כמו השן ותולדות הרגל הזיקן מצוי כמו הרגל לא נראה לו לומר שלא תהיה כיוצא בהם ולכך אמר תולדה דשור כשור אבל כאן באבנו סכינו ומשאו היאך שייך להקשות היינו שור כיון שאין כוונתן להזיק ואין הנאה להזיקן ואין הזיקן מצוי ואם כן לא דמי לא לקרן ולא לרגל ושן וגם אין בו רוח חיים כמו השור אלא רב שלמדה משור היינו לפי שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא״כ למה לא נוכל לומר בזה תולדה לאו כיוצא בהם. וכן יש להקשות אף על גוף הש״ס בלא לשון רש״י. ואין לומר דמאי דפריך הש״ס היינו שור פריך מצד הדין מדחזינן באמת לרב דאמר כולם משורו למדנו הוא סבר שחייב בכל הנזקין כמו שור עצמו והוי כיוצא בו דסוגית הש״ס לא משמע כן דא״כ למה ליה להקשות בכל הסוגיא מכח מ״ש גבי תולדות הקרן ולא מקשה בפשיטות מצד הדין שהרי הדין פשוט במשנה דתולדה דקרן דהיינו נגיפה ונשיכה חייבים כמו קרן עצמו וכן בתולדות השן ורגל הדין פשוט במשניות שמשלמין א״ו דלא ניחא ליה להקשות אלא מצד הסברא כדאמרינן נמי בסמוך אלא לשמואל היינו בור מ״ש ולא מקשה מצד הדין והטעם בכולם נראה דל״ק ליה מצד הדין שהיה אפשר לדחוק המשניות ולחלק איזה חילוק בדיני התשלומין וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה דמאי פריך כאן היינו שור כיון דלא שייך להקשות כלל מ״ש כיון שאינו דומה כלל לשור. לכך נ״ל ליישב דמה שאמרו בכל הסוגיא לעיל ולקמן מ״ש אין הפי׳ דצריך שיהיה להתולדה כל המעלות שיש להאב דהא ודאי ליתא וזה לפי מה דפרישית לעיל דכוונתו דמ״ש כיוצא בהם היינו על כללי האבות בעיקר התשלומין ואם כן לא נוכל לומר דמשום שאין לתולדות הקרן כל המעלות כמו קרן עצמה לא תתחייב בתשלומין שהרי גם לשאר אבות אין להם ג״כ המעלות שיש לקרן ואפ״ה מחייבי בתשלומין וכן בתולדות השן והרגל אף אם לא היה דומין לשן ורגל מכל צד לא היינו אומרים דמשום זה לא יהיה כיוצא בהם דהרי הבור ואש ג״כ אין להם אותן המעלות של שן ורגל ואפ״ה מחייבי וכן בכולם דמאחר שגילה הכתוב בד׳ מיני נזקין שיש בא׳ מה שאין בחבירו לא נוכל לומר בכל א׳ וא׳ שדוקא אלו המעלות גורמין התשלומין ואם כן אתרבי התולדה שפיר לעיקר התשלומין וכיון דאתרבו לעיקר התשלומין אמרינן ממילא שכל תולדה יש לה להדמות עכ״פ יותר לאותו אב ששוה לה קצת יותר מלאב אחר אע״פ שאין להתולדה כל המעלות כמו לאב שלה ונקוט כלל זה בידך שכן הסכמת כל הפוסקים בכל הני מילי דאתרבי לקמן במה הצד בדף ו׳ משני מיני נזיקין וא״כ ע״כ אינן שוה בכל המעלות לשום אב שהרי צריכין ללמוד במה הצד כיון דאיכא פירכא לכל א׳ מכל מקום כיון דאמרינן יוכיח ואתרבו במה הצד לעיקר התשלומין חוזרת אח״כ למקומה לאותו אב ששוה לה יותר כגון אבנו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה שנלמדת לקמן במה״צ מבור ואש ואפ״ה לא פטרינן בה טמון כמו באש אלא חוזרת לדיני בור אף לחומרא כיון ששוה לה יותר וכן בכולהו עיין בדברי הרא״ש באריכות ע״ז. וא״כ ע״כ מה שהוצרך להקשות לעיל מ״ש היינו משום דאל״כ לא היה מוצא באותו תולדה שום מעלה מה שיש באחת מכל האבות דוק ותשכח כגון נגיפה ונשיכה אי לאו דקאמר שדומה לקרן שכוונתו להזיק לא מצינו להם שום מעלה שהרי אין הנאה להזיקן כמו השן ואין הזיקו מצוי כמו רגל ואין עשייתו לנזק כמו בור ואין מועדת לדברים שאינן ראויין לה כמו האש וא״כ מהיכא תיתי לחיובא לכך פריך מ״ש קרן וא״כ דומה לקרן וכן בכל הני דפריך מ״ש היינו כדי למצוא להתולדה שום מעלה דוק ותמצא שאין לשום תולדה שום מעלה מאב אחר אלא מאב שלה לכך פריך מ״ש בכולהו משא״כ כאן פריך הש״ס שפיר אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור. וא״ל דאפ״ה אינה כיוצא בה כיון שאינו דומה לה מ״מ הרי הוא דומה לבור שתחילת עשייתו לנזק כדמסיק בסמוך וש״ס סמך עצמו בזה על מה שאמר בסמוך מ״ש בור וכו׳ וקאי אפי׳ לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו משום דס״ל שדומה יותר לשור מבור כיון שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא״כ א״ש דפריך לרב היינו שור ולא נוכל לומר דמ״מ אינה כיוצא בה כיון שאין כוונתן להזיק ואין בו ר״ח דבזה אמרינן שפיר בור יוכיח ואם כן כיון דכבר אתרבו לעיקר התשלומין משור ומבור חוזרת למקומה דהיינו לשור ששוה לה יותר לרב כיון שהוא ממון בעלים ומטעם זה יש לה כל דיני שור ומחייב בה אפי׳ כלים וא״כ בע״כ הוי כיוצא בה ובזה נסתלק ג״כ תמיהת תוספות שהקשו דלפטור בה כלים כיון דאתיא במה״צ משור ובור אבל לפי מ״ש א״ש אליבא דהלכתא כהסכמת כל הפוסקים ודו״ק כי נכון הוא:

שם בגמ׳ מ״ש בור. הסוגיא כאן תמוה שהפסיק בדברי רב וחוזר להקשות בדברי שמואל אבל לפי מ״ש בסמוך א״ש דקאי ג״כ אדברי רב לפי שאם לא היינו מוצאים הסברא דתחילת עשייתן לנזק באבנו וסכינו ומשאו ודאי היינו אומרים דלא הוי כיוצא בהם כיון שאין להם מעלה אחרת שתתחייב בעיקר התשלומין דממונא לא מיקרי מעלה כ״א ע״י צירוף דהרבה דברים מצינו בממון בעלים שהם פטורים לכך הוצרך לומר דעיקר התשלומין אף לרב היינו דתחילת עשייתן לנזק אלא שחוזרת אח״כ למקומה לשור כיון שהוא ממון בעלים:

בתוספות בד״ה משורו למדנו היינו קרן דשן ורגל פטירי בר״ה עכ״ל. אין להקשות דלפי מסקנת התוספות דאתיא משור ובור וע״כ ג״כ לא ס״ל לתוספות דאחר הלימוד במה״צ חוזרת למקומה לכל דיני שור דא״כ לא הוי מקשי מידי דלפטרו בה כלים א״ו דלא ס״ל דחוזרת למקומה א״כ תקשי דאמאי לא מפרשי דאתיא משן ורגל ובור והא דמחייבי בר״ה היינו דומיא דבור אלא דלק״מ כיון דלרב דאמר משורו למדנו הוי תולדת השור לא שייך להחמיר בתולדה מן האב ומש״ה מפרשים התוס׳ דאתיא מקרן ומבור אלא שתוס׳ הקשו בסוף הדיבור שניתן לה קולת הבור לפטור בה כלים וזה שייך שפיר להקל בתולדה יותר מאב וזה הוי לאו כיוצא בהן. אבל לפמ״ש ג״כ לא קשה מידי דחיוב כלים הוא לפי שחוזרת למקומה לדיני שור ודו״ק:

בא״ד ובאבנו וכו׳ אין לחלק בין תמה למועדת וכו׳. דקדוק לשון התוספות מכוון דאחר שפרשו שא״א לומר דהוי תולדה דשן דא״כ אין להחמיר בה יותר מבאב א״כ גם עתה שנלמד מקרן הרי מחמרינן בה יותר מבאב במה שהיא מועדת מתחילתה לכן פי׳ שפיר דלא שייך לחלק בה בין תמה למועדת וילפינן לה שפיר מקרן דשור המועד ודו״ק:

בגמרא אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוי. אין הקושיא דכחו הוי ממש בכלל גופו ולא שייך ביה אבות ותולדות דאם כן לרב לא מצינו שום תולדה באמת למבעה והמשנה אמרה ד׳ אבות מכלל דאית תולדות לכולהו ועוד שהרי בכל נזקין כחו לאו כגופיה אלא בבהמה הוי צרורות אלא דהקושיא היא שכחו חייב כמו גופו ועיין ברש״י שהוסיף לכתוב וחייב וק״ל. ולפ״ז א״ש מ״ש שם רש״י כי קאמר ר״פ תולדה לאו כאב דידיה אתולדה דמבעה ע״כ. וזה תמוה מאד למה לא הוצרך לפרש כן בכל הסוגיא אבל לפמ״ש יש ליישב דלפי דבאמת תולדה דמבעה היינו כחו ולא שייך לומר בזה כיוצא או לאו כיוצא מכלל האבות שהרי בכולהו כחו לאו כגופו לכך פי׳ כאן תולדה כיוצא לאב דידה ומטעם זה לא פריך כאן מ״ש דכל שאינו בכלל האבות לא שייך מ״ש דשפיר שנא ושנא כמ״ש לעיל ודו״ק:

בגמרא בחצי נזק צרורות דהלכתא גמיר׳ לה פרש״י ואע״ג דחצי נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פ״נ ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן היא וכו׳. יש כאן מקום תימה דהא כל סוגיא כאן אליבא דר״פ קיימא ולר״פ ודאי ס״ל דכל ח״נ אף של קרן הוי ממונא כדאיתא לקמן בהדיא דף ט״ו וכן בכתובות פ׳ א״נ וא״כ לפרש״י קשה דלר״פ יש לה להיות תולדה דקרן ועמ״ש בסמוך ישוב נכון:

שם לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו בר״ה. נראה מסוגית הש״ס דדוקא לרבא משני הכי ולא לר״פ וכן הסכימו כל הפוסקים שהדין בח״נ לשלם מעליה דאע״ג דמיבעיא ליה לרבא כיון דחזינן דפשיטא ליה לר״פ עבדינן כוותיה ועוד דבתראה הוא. וזה תימא שהרי כ״ז אינו מדברי ר״פ עצמו אלא דסוגית הש״ס שקיל וטרי אליביה מדקאמר לאו כיוצא בהם וא״כ מנ״ל דפשיטא ליה לר״פ יותר מלרבא דלמא לר״פ ג״כ מיבעיא ליה והא דקרי ליה תולדה דרגל היינו לפוטרה בר״ה כמו לרבא. ומהרש״א הרגיש בזה וכתב וצ״ל דקים ליה לתלמודא דפשיטא ליה לר״פ וזה דוחק אלא משמע דמכאן מוכח דפשיטא ליה ונראה לי דלק״מ דבודאי לר״פ לא מצינו לשנויי דקרי ליה תולדה דרגל לפוטרה בר״ה דאכתי תקשה דיש לקרותה טפי תולדה דקרן כיון דמשלמת ממש ח״נ כמותה ואי משום דהאי פ״נ ממונא הוא הא לר״פ ס״ל דח״נ של קרן הוא ג״כ ממון ולא קנס ואי משום דאתיא מכח רגל הא נשיכה גם כן מכח שן קאתי ואפ״ה לא הוי תולדה דידה כיון דלאו אורחיה א״כ כמו כן צרורות ע״כ לאו אורחיה כ״כ כמו רגל אלא לאו אורחיה קצת מיקרי בסוגית הש״ס וכמו כן קרן לר״פ דס״ל דממונא הוא מוכח דלא אמרי׳ דקרן לגמרי לאו אורחא דא״כ הוי קנס אלא צ״ל דהוי אורחא קצת ולאו בחזקת שימור קיימא כן כמה פעמים וכ״כ תוס׳ להדיא וא״כ היה לו לקרות שפיר תולדה דקרן ולומר בה תולדה לאו כיוצא בהן דקרן חייבת בר״ה והיא פטורה והוי שפיר טפי כיון שעכ״פ היא כיוצא בה בעיקר תשלומין מה שאין כן לרגל לא דמיא בעיקר תשלומין לכך לא מצינן לתרץ כן אליבא דר״פ אלא צ״ל דקרי לה תולדה דרגל לשלם מעליה וא״כ היא דומה לרגל ג״כ בעיקר התשלומין ולא מצינו לקרותה תולדה דקרן ולומר דלאו כיוצא בה שהקרן משלמת מגופיה והיא משלמת מעליה דהיאך יתכן לומר שהתולדה חמורה יותר מהאב ולא מצינו כזה בשום מקום לכך קרי ליה תולדה דרגל וא״ש דלאו כיוצא בה שאב משלם נ״ש ותולדה ח״נ. וכל זה לר״פ אבל לרבא א״ש דרבא מצי שפיר סבר דח״נ קרן הוא קנס דכן הלכה וא״כ לא דמיא צרורות כלל לקרן דקנס וממון אינם ענין כלל זה לזה וקרן משונה מכל נזקין שלא מצינו בשום א׳ שיהא קנס. ועוד דמאן דס״ל ח״נ קנסא ס״ל דלאו אורחא כלל אבל צרורות הוי אורחא נגד קרן וא״כ לא שייך כלל לקרן. ומה שהקשה הש״ס לרבא אמאי קרי ליה תולדה דרגל ע״כ היינו שיש להם לקרות שם בפני עצמה וע״ז משני שפיר לפטרה בר״ה ודו״ק וא״כ א״ש דרש״י פי׳ לעיל ואע״ג דפ״נ קנסא היינו לפי המסקנא אליבא דרבא ואליבא דהלכתא דקיי״ל פ״נ קנסא כן נ״ל ודו״ק היטב:

בתוספות בד״ה לפוטרו בר״ה וא״ת אמאי פשיטא ליה וכו׳ וי״ל כיון דמן הדין היה לשלם נ״ש ואתי הלכתא דלא משלם אלא ח״נ א״כ אתיא הלכתא להקל ולא להחמיר עכ״ל. פי׳ וא״כ דההילכתא הוא להקל מקילינן בה ג״כ לפוטרה בר״ה אבל לשלם מעליה הוי חומרא וצ״ל ג״כ לפ״ז דהתוספות מפרשי כן אליבא דרבא דס״ל פ״נ דקרן הוי קנס דאם נאמר דס״ל פ״נ דקרן הוי ממונא והיינו שמן הדין היה לשלם נ״ש כדאיתא בגמרא דף ט״ו אלא דרחמנא חס עליה א״כ לא שייך לומר דאתיא הלכתא להקל אלא נאמר דהלכתא אתא לדמותה ממש לקרן כיון דכאן וכאן היה הדין לשלם נ״ש וגזירת הכתוב לשלם חציה וא״כ היא ממש כמו קרן ויש לחייבה ג״כ בר״ה כמו קרן א״ו שהתוספות מפרש׳ דס״ל לרבא פ״נ דקרן הוי קנס שמן הדין היה דלא לשלם כלל כדאיתא התם בגמרא וא״כ בצרורות הוא ממש היפך הקרן דבקרן מצינו שהחמיר הכתוב יותר מהראוי ובצרורות אתי הלכה להקל לכך פטרינן לה ג״כ בר״ה ולפ״ז א״ש:

שם בתוספות אח״ז בד״ה אמאי קרי ליה תולדה דרגל אע״פ שדומה לרגל כיון שדינן חלוק היה לה לקרות שם בפ״ע. ומקשין העולם למה מהפכין תוס׳ לציין תחילה המאוחר בגמ׳ ואח״כ המוקדם ולפמ״ש א״ש דודאי תוס׳ מציינין בקושיא השניה וכן נראה הל׳ אמאי קרי ליה בלא וא״ו ובקושיא ראשונה ואמאי בוא״ו והיינו שתוס׳ מפרשים דקושיא ראשונה בגמרא ואמאי קרי ליה תולדה דרגל שהיה לר״פ שייך שפיר לפרש שיש לו לקרותה תולדה דקרן כיון דלר״פ היא ממש דומה לקרן דשניהם הם ממון ובשניהם הח״נ הוא קולא אבל כאן שפירשו התוס׳ דפשיטא ליה לרבא דאתא הלכתא להקל ולא אמרינן דאתיא הלכתא לדמותה ממש לקרן א״ו דס״ל לרבא דפ״נ דקרן הוי קנס והח״נ שם הוא חומרא וכאן בצרורות הח״נ ממון והוא קולא א״כ קשה מאי ס״ד להקשות אמאי קרי ליה תולדה דרגל כיון דלא שייך לקרותה תולדה דקרן כלל כיון שאינה דומה לה בשום ענין אדרבא להיפך שהיא חמורה יותר ויותר מקרן לכך מפ׳ תוספות דכאן בקושיא שניה פירושו שיש לה לקרותו שם בפ״ע ודו״ק. ובלא״ה מוכרחים לומר שתוספות מציינין בקושיא השניה שאם נפרש שקושיא ראשונה היא ג״כ שיש לה לקרות שבפ״ע לא הוי משני בגמרא מידי לשלם מן העליה דמ״מ תקשי שיקרא לה שם בפ״ע שהרי כל נזקין משלמין מעליה חוץ מקרן א״ו דעיקר קושיא שם היינו לקרותה קרן וע״ז משני שפיר אבל בקושיא שניה שהיא לקרותה שם בפ״ע משני שפיר לפוטרה בר״ה שזה לא מצינו בשום נזק אלא בשן ורגל וכיון דלא שייכא כלל לשן הוצרך לקרותה תולדה דרגל ודו״ק: